הפרדס הערבי הקטן ושיטות עיבודו

בית פרדס ביפו מתוך ארכיון המלחמה של אוסטרליה

אהבה רבה נודעה מהפרדסן הערבי ביפו לפרדסו. רוב הפרדסנים הערביים בנו את בתיהם בתחום פרדסיהם על אף "ריחוקם" מהעיר. אמנם המרחק היה כדי קילומטר אחד או שניים אף שלושה אך בימים הללו שהדרכים לא היו כבושות וההולך בדרך היה טובע בימות החמה בחול צורב ובימות הגשמים בבוץ עמוק ואמצעי התחבורה היה החמור או הגמל, היה המהלך של קילומטר קרוי מרחק. ביתו של הפרדסן עמד איפוא בקצה הפרדס, כשהוא מוקף חצר ובה גדלו פרחים ומינהם, ורדים, צפורן ופול ערבי ומצרי. באותה החצר או בקרבתה שכן ה"בּאיארג'י", מנהל הפרדס והוא המגדל ירקות די צרכי משפחתו ומשפחת בעל הפרדס ואף מוציא ירקות למכירה בשוק.

ספני יפו בלב ים בסירות הטעונות תיבות פרי הדר

ספני יפו בלב ים בסירות הטעונות תיבות פרי הדר

עיבדו את הפרדס על הצד הטוב ביותר, כי שטחו היה קטן והבּאיארג'י ובני ביתו הספיקו לעשות את העבודה בעצמם ונעזרו בפועלים שכירים רק בעונות הבוערות. וזה סדר העבודה: כל פרדסן השתדל לסיים את הקטיף במחצית השניה של חודש מארס הדבר היה אפשרי כי היבול היה מצער והדרישה בשווקים הייתה גדולה. מיד לאחר סיום הקטיף עדרו בטוריה "עידור ראשון" שנקרא "אוול תחמיר"; כעבור שבוע או עשרה ימים, כאשר שכבת הקרקע העליונה התייבשה, חזרו ועדרו עידור שני – "תחמיר תאני". לאחר מכן, הפרדסן היה קובע כי הפרדס צמא – קביעה זו נעשתה לפי מראה העץ והעלים. אם רעננים או "אבלים", ואז ניתן אות לפתוח את גומות ההשקיה סביב העצים.

גומות אלו היו ממולאות זבל ובפרוס עונת הגשמים חזרו וכיסו אותן באדמה, למען תהיינה מוכנות לקלוט את הגשם. עם פתיחת הגומות סביב העצים, פתחו גם תעלה צרה כעין תלם בין עץ לעץ ומתחילים בהשקיה. המשקה היה צריך לכוון את זרימת המים לפי שיפועה הטבעי של אדמת הפרדס. והנוהג היה – ממשיכים להשקות במידה שהגמל או הפרד (שואבי המים) והטורייה והעמאל (תעלת המים) הספיקו. הפרדסן הורה לחזור ולהשקתו מדי, נראה לו כי העצים צמאים. כך השקו פרדסים הקטנים, כי רובן ניטעו באדמת חול – כדי חמש-עשרה פעם בתקופת יובש. לא חסכו גם במתן זבל, זבל צאן בעיקר, לפרדס והכלל היה: "קופת זבל – קופתיין בורדוקאן" (קופה (סל) זבל – קופתיים תפוחי זהב)…

הפרדסן הערבי הקפיד בגיזום הענפים היבשים (קשבארה), הן למען בריאות העץ והן לשמירת הפרי המבשיל שלא יפגם מדקירה או מפצע בתקופת הרוחות, כי פצע כלשהו פוסל את הפרי כ"בררה". כל העיבוד עלה בזול, הפועל הערבי הסתפק במועט ורמת חייו הייתה נמוכה. פועל ערבי קיבל כדי שמונה או עשרה גרוש ליום עבוד, ויום עבודה פירושו היה מצאת השמש עד שקיעתה. אם נפסקה העבודה בגלל גשם או סיבה אחרת, חזר הפועל לביתו ובכיסו רק חלק יחסי משכרו היומי ולא שכר היום כולו.

הפרדס הערבי הקטן ובאר המים שלו

פרדסים ליד יפו (1928). רובין ראובן. אוסף בית ראובן

פרדסים ליד יפו (1928). רובין ראובן. אוסף בית ראובן

כאמור הפרדסים היו קטנים, בני 5 דונם ועוד 25 דונם האחד. נמצאו פרדסים שהיו בעלים לשנים או שלושה פרדסים. אך כל חלקה של 5 ועד 25 דונם הייתה קיימת כיחידה נפרדת לעצמה, על באר מים משלה ומנהל פרדס –  בּאיארג'י משלה. השטח הקטן ליחידת פרדס נקבע כתוצאה מנסיבות הזמן ותנאי הנטיעה והעיבוד.

אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה בעייתה המים. בימים שהמנוע, המשאבה או הפילטר לא נודעו, העלו מים מבאר שחפרו בעומק שמונה ועד שנים עשר מטר, עד שהגיעו למים עליונים. הבאר סיפקה כדי עשרה עד חמישה עשר מטר מעוקב מים לשעה והייתה מידלדלת תוך שאיבה של שעות אחדות; השאיבה הייתה נפסקת עד אשר גאו עלו מי הבאר מחדש. ואז חזרו לשאוב וכך חוזר חלילה. כמות המים המופקת מהבאר דיה הייתה להשקיית עשרה דונם פרדס בלבד. אם בהרבה – הייתה מספקת מים להשקיית עשרים דונם פרדס.

מתקן שאיבה&חמור

מתקן שאיבה מורכב ממערכת גלגלים עם מיכלים קטנים המונעים בכח חמור או פרד, ושופכים את המים לבריכה ללא הפסק

חפירת הבאר אף היא נעשתה השיטה מיוחדת. חפרו בעומק של מטר בערך והתחילו בונים את הבאר בשיטת "תנקיס" (תנקיס – בערבית: הפחתה), דהיינו בנייה מלמעלה כלפי מטה, בעקבות החפירה, ועד לעומק בו נבעו המים. כאן התקינושלד עץ לתמיכת מיבנה האבנים של הבאר, אשר נקראה "חאנזירה" (חזירה בלשוננו), כנראה על שום צורתה העגולה (המגושמת).

המים הועלו מתחתית הבאר אל תוך בריכה מרובעת באמצעות "אנטיליה" (נוריה בערבית), שהיתה עשוייה שני גלגלי עץ גדולים, והיא מונעת על ידי גמל או פרד, שעינהם כוסו משום ההליכה בסיבוב. לאנטיליה היתה מחוברת שרשרת דליים והבהמה הסובבת במעגל סובבה את האנטיליה שדלייה ירדו לבאר ועלו מתוכה כשהם מעלים את המים ושופכים אותה לבריכה.

בן הבריכה הבנויה במקום הגבוה בפרדס, הסתעפו תעלות פתוחות (עמאמיל בערבית, ובלשון יחיד עמאל), שהותקנו בשיפוע כדי שהמים יזרמו בהם לפי הצורך. בתחתית התעלה או בדופנה ברווחים של מטרים אחדים, היה נקב אשר דרכו קלחו המים אל שורת העצים. נקב זה סתמו בסמרטוט, שעה שהיה צורך להעביר את המים לשואת עצים שניה. ברי כי תפוקת הבאר קבעה את גודל שטחו של הפרדס.

כל פרדס וההיסטוריה שלו

יפו במבט ממלון ירושלים

יפו במבט ממלון ירושלים

רוב הפרדסים היו בתחומה של העיר יפו הערבית, באיזור תל אביב הישנה, היא המכונה תל אביב "הקטנה", לא היו פרדסים, כי האדמה עליה נבנו רחובותיה הראשונים היתה חול ודיונות שאינם יפים לגידול עצי הדר. לעומת זאת השתרעו כרמים בין שכונת נווה צדק ורחוב אלנבי של היום, ובין הכרמים היו פזורים עצים ענקיים של שקמה, היא השקמה אשר עוד בימי קדם נודעה בשפלה, ככתוב "כשקמים אשר בשפלה לרוב". איזור החולות הצטמצם והלך, ככל שהאדמה התרחקה מהים, ומצד צפון ליפו וכן במזרחה נמצאו אדמות מתאימות לנטיעת פרדסים ושם ניטעו עצי הדר. פרדסים אלה, אשר הקיפו כטבעת חלקים של יפו ולאחר מכן תל אביב מצפון וממזרח, נגדעו ברבות הימים ואדמתם הפכה לאדמת בנייה, אך לכל פרדס שנעקר היתה "היסטוריה" משלו או משל בעליו, אשר מן הדין לרשום אותה לזכרון.

 […]

בין רחוב לבונטין של היום לבין דרך פתח תקווה (1) השתרע פרדס של משפחת רוק היפואית. בפרדס הזה נחצבה באר בתוך סלע ומימדיה ותבניתה משכו אליה מבקרים רבים (אם הגישה לבאר זו לא נסגרה כדאי לבקר בה גם היום). שלושה אחים רוק היו: אלכסנדר, אלפונס ואלפרד. האחרון נודע בזמנו במעשה רצח, כי יום אחד כאשר נסע בליווית ארוסתו במרכבה בדרך המושבה ראשון לציון, נפלה מריבה בינו לבין יעקב אברמוביץ, צעיר מבני המושבה. עילת המריבה היתה, שאברמוביץ ברכבו על סוסו לפני מרכבת רוק גרם כביכול לענן אבק שעלה מפרסות הסוס ודבק בנוסעים "הענוגים" (!). תוך כדי מריבה שלף אלפרד רוק את אקדחו וירה באברמוביץ ורצחו.

מראה מתחנת רוטנברג

מראה מתחנת רוטנברג (ליד גן החשמל)

אף-על-פי שרוק היה בן משפחה מיוחסת – בניה היתמרו שהם מצאצאי נושאי הצלב – ולמרות שהיו למשפחה מהלכים בממשלת תורכיה, נאלץ הרוצח לברוח מן הארץ מפחד היהודים שדרשו את עונשו במשפט. היו שסיפרו כי הוא מסתתר בעיר הואתיקן תחת שם מושאל עד ישוך הזעם, כלומר עד עבור תקופת ההתישנות. גם לאחר שחלפה תקופת "ההתישנות" חשש אלפרד רוק לחזור ארצה והשתדל להגיע לידי סולחה עם משפחת הנרצח ועם ראשון לציון המושבה. לאחר משא ומתן נאותה משפחת הנרצח "לסולחה", תמורת כופר מוסכם, ומשפחת רוק נאלצה למכור את פרדסה.

את הפרדס קנתה קבוצת משתכנים, בראשותו ובניהולו של יוסף רוקח. הם קראו למקום "שכונת השרון" ובנו שם בתי מגורים בטעם רב. לבקשת פנחס רוטנברג , מסרה לו קבוצת המשתכנים חלק ניכר של האדמה במחיר הקרן, לשם הקמת תחנת החשמל הראשונה, היא תחנת רוטנברג, עד היום (2). לאחר זמן הוחלף השם שכונת השרון  לרח' השרון ולאחר מכן מרח' השרון לרח' לבונטין.

הערות

1. כיום "דרך בגין"
2. כיום מדובר בעיקר על בנייני משרדים של חברת החשמל.

מתוך יצחק רוקח (1970). פרדסים מספרים. רמת-גן: מסדה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s